מחברת הש"ס היא העתקה של דברי הגמרא עם שיטה חדשה של פיסוק הנקרא "קשת וחץ" על שם הסמן של קושיה, שהוא הקשת, והסמן של תירוץ, שהוא החץ, וגם עוד הרבה סמנים המורים על דרך השקלא וטריא. שאין סמני הפיסוק הרגילים מתאימים לסגנון הגמרא. ויש בה גם שורות חלקות להבדיל בין ענינים, וגם מילואי של פסוקים והערות ותיקונים של גרסה.

תועלת המחברת בפרט ללומדי דף יומי ושאר לומדי בקיאות. הדפים מסודרים עם שוליים רחבים כדי להדפיס אותם פנים ואחור ולחברם, ושיהיה גם מקום לתלמיד לכתוב הערות ופירושים.

תמצא למטה הסבר כללי של הסמנים ושאר עניני השיטה, אבל אף בלי זה, רוב הסמנים מובנים מאליהם, ותוך זמן מעט הקורא יבינם בלי הסבר.

פרוש שיטת הפיסוק של מחברת הש"ס

ספרי חכמינו ז"ל, המשנה והתוספתא, שני התלמודים והמדרשים, שונים מספרי דעלמא באופן שאין שיטת הפיסוק של שאר ספרים מתאים להם. ובפרט, שהם צריכים סימנים המורים על דרך השקלא וטריא, איזה הוא קושיה ואיזה הוא תירוץ, או שאלה או הוה-אמינא. וכן, צריכים להורות על יחס בין שני מאמרים. על כן מן ההכרח לחדש שיטה חדשה מיוחדת להם, שעל ידה יתברר ללומדיהם, ויסתלקו הספקות בפיסוק.

אבל מצד השני, קל ונוח לנו יותר להשתמש בסמנים הרגילים שאנחנו כבר מכירים אותם. ולכן במחברת זו עשינו פשרה, ומצאנו דרך אמצעי בין שני הקצות האלו. השתמשנו במקצת הסימנים של הפיסוק הרגיל, באופנים דומים, אם לא בדיוק זהים, למובניהם הרגילים. אבל גם חדשנו סימנים שונים לגמרי.

אבל לא מספיק שהסימנים יורו על יחס הגיוני בין מאמרים, אלא שגם צריכים להורות על שטף הלשון המדוברת. אפשר לבטא ענין אחד בכמה אופנים. למשל, במקום קושיה ותירוץ אפשר להשתמש בהוה-אמינא ומסקנה. ויהיו הסימנים שונים אף על פי שהענין אחד.

גם ברור שאין מספיק בסימנים בסוף המאמרים בלבד, אלא שיש צורך לסימנים גם לפניהם, להורות לקורא מה יהיה המאמר לפני שהוא מתחיל לקרוא אותו, אם הוא קושיה או תירוץ או כיוצא.

זה רשמת הסימנים:

אלו הסימנים שיש להם יחס לתשמישם בפיסוק הרגיל של איזה לשון: . , ? ! ; : - “ ¿ ¡. ואלו הסמנים שאין להם שום קשר לתשמישם הרגיל: } > # * ~

הסבר הסמנים שלפני מאמר:

} - סימן הבא לפני הקושיה (קשת). ויש מיני מאמרים אחרים הדומים לקושיה שהוא בא לפניהם, כגון "תא שמע" כשמשמש כתמיכה לדעה אחת של שתי דעות, וממילא קושיה לדעה האחרת. ולפעמים באים הסימנים ¡¿ ו¿¡ לפני קושיה במקום }, כאשר היא בתוך דברי אמורא.

¿ - סימן הבא לפני שאלה. וההבדל בין קושיה לשאלה, שבשאלה השואל מבקש תשובה, מפני שהוא חסר דעת, ורוצה למלאות את חסרונו, אבל בקושיה המקשה בא לסתור, ולהראות על ידי קושייתו שהמאמר שהוא מקשה עליו אינו אמת.

> - "החץ" - הוא סימן תירוץ לקושיה או תשובה לשאלה או כיוצא בהם. ולפעמים הוא בא לפני מאמר שהוא עצמו קושיה, אלא שתפקידו בתוך השקלא וטריא הוא תירוץ.

וכאשר יש כמה תשובות לשאלה או לקושיה, השני מסומן כך: >> והשלישי כך: >>>. וכן כשיש כמה קושיות, }, }}, }}}

יש שני מיני מאמרים הדומים לקושיה: תמיה והוה אמינא. תמיה חזק יותר מקושיה, שבעל התמיה סובר שהמאמר טעות בהחלט, ובקושיה רק מזכיר דבר שסותר אותו. ורוב הקושיות נופלות בסוף, ורוב התמיהות עומדות. אבל יש קושיות שעומדות לבסוף, ויש תמיהות שנופלות.

¡ - סימן תמיה, וגם לפעמים בצירוף ¿, כזה: ¡¿ ו¿¡ לפני קושיה כאשר היא בתוך דברי אמוראים עצמם, ולא רק בתוך שקלא וטריא של הגמרא.

^ - סימן הוה אמינא - "סלקא דעתך אמינא". אבל אין סימן זה נשתמש תמיד, ובפרט, כאשר ההוה אמינא הוא חלק מקושיא או מתירוץ, סמנו ~ ולא ^

% - תשובה לקושיה שלא נאמרה בפירוש. והוא כמו קושיה ותירוץ יחד. כגון שמביא פסוק לראיה לדעה אחת, ואז מביא איך מסבירים את הפסוק לפי הדעה השנית. שהיה ראוי לומר תחילה שדרשת הראשון היא קושיה לשני, ואז להביא את תשובתו, ובמקום זה מביא רק את התשובה.

|> - חוזר על מה שאמר מקודם ותופס שיטה אחרת. ובדרך כלל בא מכח קושיה, והסימן הזה אומר שהקושיה אמת, ולא משיב עליו אלא מקבלה, ומסביר את הענין בדרך אחרת. ולפעמים הם דברי המקשן עצמו.

~ - סימן של המשך. בא להראות שמה שבא אחריו הוא המשך של מה שבא לפניו, או מוסיף עליו. וסימן זה משמש בין בקושיה בין בתירוץ. כגון בקושיה ארוכה או בתירוץ ארוך, שיש בו כמה חלקים, שסימן זה מציין את החלקים.

* - שקלא וטריא בתוך משנה או ברייתא או מאמר, ובא סימן זה להראות שאין שקלא וטריא זה חלק של שקלא וטריא העיקרי

# - סימן של פירוש. ואינו בא אלא כשאין הפסק שורה להבחין בין המאמר והפירוש. לפעמים הוא בא בתוך ברייתא או מאמר, ואז יש עוד # בסוף הפירוש, כשחוזר לדברי הברייתא או המאמר. ומשמעותו דומה לסוגריים בפיסוק הרגיל, אלא שעדיף שלא להשתמש בסוגריים, מפני שיש במשמעותם שמה שבתוך הסוגריים אינו חשוב כמה שלפניהם ומה שאחריהם, ושאפשר לדלגו, ואין זה הכוונה כאן. ולפעמים בא בסוף המאמר, ואז בדרך כלל אין עוד # אחריו.

אלו הסימנים הנקבעים לאחר מאמר:

? - אחר שאלה, או כשהגמרא דנה על שתי אפשריות, זו? או דילמא זו?

?! - שלילת מה שלפניו, לומר: "וכי זה נכון?!" מאמר כזה יכול להיות או קושיה, או תמיה, או תירוץ, מפני שאחד מדרכי התירוץ הוא להביא קושיה על דברי המקשן עצמו. וסימן זה משמש גם ללשון שאלה שאינו בקשת תשובה, כמו שאומרים במצב קשה שאין נראה שום פתרון: "מה נעשה?!"

!? - תמיכת מה שלפניו, וממשמעותו סתירת מה שלפני פניו, כלומר: "והלא כך היא!?" וסימן זה הפך של ?!. וגם זה יכול להיות או קושיה, או תמיה, או תירוץ.

! - לבד משרת כמה מובנים. בקושיה או בתירוץ, מובנו דומה למובנים של!? אלא ש!? סימן שהדבר עצמו סותר את המאמר שמקשים עליו, ו! אומר שיש קושיה עליו, כגון: "פשיטא!”. ומשמש גם כשאחד מדבר אל השני וקורא לו בשמו, כמו: "עקיבא!". ומשמש גם לצווי וכדומה, כגון: "די לך בזה!", וגם אחרי תירוץ לבד ועוד מובנים דומים.

? לבד - סוף שאלה

ועוד ששה סמנים באים באמצע ובסוף מאמר. מהם אינם אלא לשם הפסק, ומהם מורים על יחס בין שני מאמרים, והם:

, - הפסק קל

. - הפסק חזק. אבל אין נקודה זו באה אחרי כל מאמר ומאמר, כמו בפיסוק הרגיל, אלא רק במקום שאין סימן אחר, כגון להפסיק בין מאמרי תנאים במשנה. וכאשר יש הפסק שורה, לעולם אין נקודה זו באה לפניו

; - בין דינים מקבילים זה לזה, וכיוצא בו. אבל כאשר יש שני דינים, והשני בניגוד לראשון, לפעמים הסימן ביניהם "-" ולא ";", כגון "כך וכך מותר - כך וכך אסור"

- - יש לסימן זה הרבה שמושים שונים. מהם מורים על יחס בין שני דברים. לפעמים בא במקום "," להורות על הפסק יותר חזק. לפעמים בא להראות שהשני נמשך מן הראשון, כגון דרשה של פסוק, או דיוק של מאמר, או סימן של הסבר באמצע מאמר. ולפעמים בא במקום > בהוראה של תשובה. וכן כשיש הוה אמינא, מורה על טעם זניחת ההוה אמינא.

וכאשר יש כמה קוים רצופים, ומהם חזקים מן האחרים, החזקים הם גדולים יותר, כזה: “–“. ושימושו תלוי על גודל המאמר, וחוזק ההפסק ביחס להפסקים הקרובים, שלפעמים אותם המילים בדיוק נפרדים על ידי "," או ">" או כיוצא בהם במקום אחר.

וכאשר בא הגמרא להסביר קטע מן המשנה או מברייתא, יש שני קווים כזה: “--” בין הקטע להסבר.

גדול מכל סימני הפסק הוא שורה חדשה, וגדול ממנו, הפסק שורה חלקה.

ואין סימני הפסק אלה באים תמיד, כמו בפיסוק הרגיל, אלא כשיש צורך בהם. ובפרט, סימן "." אינו בא תמיד בסוף כל מאמר, כמו בפיסוק הרגיל, כמו שכבר אמרנו.

הסימנים הבאים אחר המאמרים, תפקידם שונה בדרך עיקרי מן הבאים לפניהם. שהסימנים כמו "?" או "!" הבאים אחרי מאמר מראים כיוון המאמר עצמו, ולא תשמישו בתוך השקלא וטריא, אם הוא משמש בתור קושיה או תירוץ.

סימני ציטטה

יש כמה אופנים:

אופן אחד: דברי תנא או אמורא מסומן ב”:”, כגון "ר' יוסי אומר:” וכשיש כמה אמוראים, שאחד מביא את דברי השני, סימן זה בא רק אחרי האחרון, כגון "אמר ר' יהודה אמר רב:”

באופן זה, אין סימן להורות על סוף המאמר.

אופן שני: דברי פסוק או חלק מפסוק מסומן ב":" וגם ”, כגון "דכתיב: "בין הערבים" ”. וכן קטע ממשנה או ברייתא או כיוצא בהם, כאשר מדברים בעיקר על המילים עצמם, לא על משמעותם. וכן דברי מוכר, או לוקח או כיוצא בהם. וכן חכמים כאשר יש שיחה ביניהם. אבל לא כאשר דבריהם מובאים בתוך שקלא וטריא.

אופן שלישי: “”" בלי “:” , כגון כשמפרשים מילה או כמה מילים, בין של פסוק בין של מאמר בין של דבור, כגון "הרני נזיר"

שינוי אותיות

שמות החכמים נדפסים באותיות מודגשות במאמרם העיקרי

מאמר שהוא שונה במילה אחת או כמה מילים ממאמר המובא לפניו, השינוי מסומן בקו תחת המילים השונים

הסברים שונים

ויש מן הסימנים האלו מופיעים תמיד, אפילו במקום שהכוונה ברור בלי סימן, ויש שאין מופיעים אלא כשיש צורך. ברוב המקומות שיש שאלה שאינו אלא הקדמה לתשובה, שהשואל עצמו משיב מיד, אין סימן שאלה לפניו. וכן שים לב לשנוים דקים, כמו בין שאלה שיש לפניו סימן שאלה לשאלה שאין לפניו סימן שאלה, ותראה שאין זה במקרה.

לענין דקדוקים בגרסה, לפעמים נשמר הגרסה כמו שנדפס, ולפעמים נעתק גרסת הב"ח והרש"ל, ולפעמים הגרסות השונות נזכרות בהערת שוליים.

על פי רוב, התיבות נכתבות במילואם, בלי ראשי תיבות, חוץ מ"רב" ו"רבי”, שכבר ברור. וגם "רש"ע" ו"הקב"ה". אבל כשיש שני אמוראים ששמות שניהם דומים, כגון רב אסי ורבי אסי, או רבי אושעיא ורב אושעיא, נכתב מלא. וזה חשוב מאד, מפני שאם יקרא "רב אסי" במקום "רבי אסי" לא יקיים אמירת דבר בשם אמרו. וכן אם יקרא "רבי אליעזר" במקום "רבי אלעזר" או להפך, מלבד מה שלא יבין את הסוגיה.

גם דברי הפסוקים ודברי המשנה וכיוצא נכתבים במלואם, במקום "וגו'”. אבל לפעמים נמצא בגרסה שלפננו תיבת "וגו'” בלי צורך, ואז לא נעתק. ובמקום "עכו"ם" וכיוצא בו, נכתב "נכרי" או "גוי", וכמו שנמצא בספרים מזמן הראשונים.

יש שאין פיסוק מאמר ארוך דומה לפיסוק קצר, אע"פ שמבחינת הגיון הם דומים. למשל: קצר: “אם א’, אז ב’" וארוך: “אם א’, ב’, ג’, ד’ - אז ה’, ו’, ז’, ח’", או "אם א’ אז ב’, אם ג’ אז ד’, אם ה’ אז ו’". בכולם הבנין "אם … אז ...”, אבל יש שהסימן ביניהם ",”, ויש שהוא "-”, ויש שאין סימן כלל. ויש עוד כאלו, נבחר הפיסוק היותר ברור לפי שהוא ארוך או קצר.

יש מילים שמשמשים שמושים שונים במקומות שונים, כגון "אלא" ו"תא שמע". "תא שמע" בא לפעמים בתשובה לשאלה, אבל לפעמים אין הכוונה לתשובה, אלא כהוה אמינא, ובפרט במקום שיש שתי דעות, והגמרא רוצה להראות ששתיהן קיימות, מביאה בלשון "תא שמע" ראיה לאחד מהם, שהיא ממילא קושיה לשני, ואחר כך משיב עליו, ונמצא ששתיהן קיימות. וברוב סוגיות אלו, מביאה כמה ראיות לכל דעה ומשיב על כולן. אבל לפעמים נמצא שאחת מהם קיימת, ונמצא שהיא תיובתא.

ולשון "אלא" לפעמים משמש כסימן של הפכה מחמת קושיה, ונמצא הקושיה קיימת, ואז מביאה הגמרא דעה אחרת, ואז הסימן המתאים הוא “|>”. אבל כשהוא סוף וסכום של ראיה, אז הסימן “~”.

אין מחברת זו בשביל מתחילים, ובפרט, לא לתלמידים הצעירים, שהם צריכים ללמוד להבין את צורת הדף ולמצוא את כוונת הגמרא בלי עזר! אלא היא בשביל בני תורה שכבר בקיאים בסגנון הגמרא וגם ברוב עניני הגמרא, כאשר לומדים לשם בקיאות, (שכאשר לומדים בעיון, אין להם צורך לה, מכיון שהם עוסקים בקטע קטן זמן ארוך) כגון בסדר דף יומי או בסדר אחרת, לעזור להם לתפוס ולזכור את דרך השקלא וטריא של הסוגיות.

אם יש לך שאלה או הערה, להתקשר ב questions@mahberet-hashas.org